הכעס של מחזיקי האג”ח של חברת טאו על אילן בן דוב על זה שהוא לא מעוניין להכניס את היד לכיס ולשלם, בהחלט מובן. בן דוב משך משכורות ובעיקר בונוסים ודיבידנדים שמנים מהחברה לאורך השנים למרות שהיא המשיכה להפסיד מאות מיליוני שקלים. מצד שני, צריך לזכור כי אלו חברות בע”מ, וכשמן כן הן – חברות שבעליהן אינם ערבים לחובות החברה. גם חברות שונות של דונלנד טראמפ פשטו את הרגל, והוא מעולם לא השקיע אפילו דולר בודד בשביל לפצות את המשקיעים. כך עובד עולם ההשקעות בתחום האג”ח – כשאתם רוכשים אג”ח כלשהי, אתם חייבים לדאוג שתקבלו ריבית שתפצה על הסיכון שלא תקבלו את כל כספכם בחזרה. השאלה היא אם מישהו באמת לוקח את זה בחשבון? לפי ההתנהגות של שוק האג”ח הקונצרני בארץ, כנראה שלא.
בדיקה פשוטה מלמדת כי מרווח התשואה הממוצע בין מרבית האג”ח הקונצרניות המדורגות לבין האג”ח הממשלתיות המקבילות (כלומר בעלות מח”מ דומה) קטן למדי – בין אחוז לשניים בלבד. למי ששכח (או לא שם לב), בשנתיים האחרונות הגיעו עשרות רבות של חברות להסדרי חוב עם המשקיעים, שכללו פריסת חובות, הנפקת סדרות אג”ח חדשות, מניות ומה לא. ברובם ככולם, יצאו בסופו של דבר מחזיקי האג”ח בהפסדים כואבים. נכון שהמצב היום טוב יותר, אבל המרווחים המצומצמים האלו מלמדים כי הלקח לא נלמד. גם היום כ- 50 חברות עדיין נמצאות במהלכו של הסדר חוב, וגם הפעם סביר להניח שברוב המקרים המשקיעים באותן האגרות יפסידו לא מעט כסף.
לצערנו, גם אם אנחנו שועלי אג”ח מנוסים, בדרך כלל לא אנחנו אלו שהכנסנו את עצמנו לבוץ האג”חי הזה. חלק נכבד מהחסכונות שלנו נמצאים בקרנות פנסיה, קופות גמל וקרנות השתלמות שאין לנו כל אפשרות לשלוט היכן הם מושקעים. בגלל ממדיו הקטנטנים של שוק ההון הישראלי והיות ומרבית בתי ההשקעות אינם משקיעים מספיק מהנכסים מעבר לים, הם רוכשים אג”ח קונצרניות בארץ ומאפשרים לחברות להנפיק סדרות אג”ח במרווחים לא הגיוניים, שאינם מפצים על הסיכון הכרוך בכך.
לשמחתי, השכלתי לתת את ניהול כספי הפנסיה וההשתלמות שלי לבית ההשקעות שכבר למד את הלקח לפני שנים ארוכות והבין ששוק האג”ח הישראלי אינו מקום הולם לכספי החיסכון שלי ושל העמיתים האחרים. במקום אג”ח קונצרניות בארץ, הם מקצים חלק מההשקעה לאג”ח מעבר לים, למשל באג”ח של ממשלות יציבות כמו גרמניה או קנדה, או באג”ח של חברות יציבות המתבססות על תזרים מזומנים חזק ולא על הלוואות גדולות מידי (אגב, קוראים להם אלטשולר שחם).
קשה לי להאמין שהשינויים בעקבות ועדת חודק, שהטילה מגבלות על השקעות של משקיעים מוסדיים באג”ח קונצרניות ומחייבת את החברות להביא בטחונות להלוואה, יביאו למהפכה. לכן, אם בכל זאת החלטתם לרכוש אג”ח קונצרניות אל תסתמכו יותר מידי על הדירוג, והקפידו לבדוק היטב-היטב את יכולת החזר הריבית והקרן של החברה המדוברת.
למשל, חפשו חברות עם יחס כיסוי ריבית (הרווח התפעולי מחולק בהוצאות המימון) גבוה מ- 4-5. זה יבטיח שהחברה תוכל לעמוד בתשלומי הריבית במלאם ובזמן גם אם תתקל בתקופה קשה והכנסותיה יצטמצמו. בנוסף, בדקו את רמת המינוף של החברה – אני אוהב להסתכל על שיעור החובות לזמן ארוך ביחס להון העצמי של החברה. התרחקו מחברות שהמינוף שלהן גבוה מ- 30-40%, היות והסיכון שלהן לא לעמוד במלוא התחייבויותיהן אליכם אינו מבוטל (וזכרו כי אתם אינכם הנושים הבלעדיים של החברה, עשויות להיו לה סדרות אג”ח נוספות, הלוואות מבנקים והתחייבויות כספיות לספקים). נכון, זה יפסול את מרבית חברות הנדל”ן. אבל זה בוודאי ימנע מכם להשקיע את כספכם בהרפתקאות אג”ח דוגמאת טאו.
אני לא פוסל השקעה באג”ח קונצרניות בארץ – מובן שישנן חברות ישראליות שהייתי מוכן לרכוש אג”ח שלהן. עם זאת, מעולם לא עשיתי את זה (וזה כנראה גם לא יקרה בעתיד), בעיקר מפני שהתשואה העודפת שהן מציעות אינה גבוהה בהרבה מהתשואה של אג”ח ממשלתית מקבילה. במילים אחרות, אם אתם רוצים השקעה סולידית למדו להסתפק בתשואה של האג”ח הממשלתיות, או לחילופין חפרו עמוק, ומספיק שנים אחורה, בתוך הדוחות הכספיים של החברה וודאו כי לחברה באמת יש יכולת לשלם לכם את מה שהיא כביכול מבטיחה.
גילוי נאות: לא מחזיק. הכתבה התפרסמה בגרסה מקוצרת בגלובס.
